הזיכרונות מהרחבה ראויים ליותר מפוסט שנעלם.

The editor

מאחורי Trance Life

אצלי מוזיקה תמיד הייתה בבית. קודם תקליטים, אחר כך קלטות, דיסקים, ולבסוף קבצים שעברו מיד ליד הרבה לפני שסטרימינג הפך אותם לזמינים בלחיצה.

כשהייתי בן תשע נסענו לבקר משפחה בהולנד. בחנות תקליטים באמסטרדם הקשבתי במקרה לתקליט שלא הכרתי והחלטתי לקחת אותו הביתה. שנים אחר כך הבנתי שזו כנראה הייתה נקודת ההתחלה האמיתית: Jam & Spoon – Stella. לפני זה, התקליטים הכי קצביים שהיו בבית היו של Boney M., עם הלהיטים Ma Baker, Daddy Cool ו־Sunny.

משם הגיע מעקב צמוד אחרי מצעדי MTV בשבת. חיברתי את מערכת הסטריאו, הקלטתי את השירים והעברתי אותם לחברים. בגיל 11, בעזרת טייפ דאבל־קאסט, מיקסר, אורגן אורות וציוד שאבא שלי עזר להוביל, חבר ואני תיקלטנו בפעם הראשונה במסיבת יום הולדת במקלט.

בגיל 15 כבר נרשמתי לקורס DJ ברדיו מקומי, כשאחד המורים היה לא אחר מאשר DJ Choopie. הנגן המקצועי הראשון שלי היה Denon DN-2500F, לצד מיקסר של Vestax. הדיסקים והטראקים הצטברו, ולאט לאט הגיעו גם הופעות בפאבים ובהמשך במועדונים גדולים יותר.

השירות הצבאי עצר את התיקלוט לכמה שנים, ואני עברתי לצד השני של העמדה: להיות הבליין שרוקד. החיבור למוזיקה מעולם לא נעלם. ביקרתי במסיבות ברחבי העולם, המשכתי להקשיב, לחפש ולהתרגש מהרגע שבו טראק מוכר פוגש שוב רחבה.

בתחילת 2025, הבת שלי ביקשה וקיבלה DJ קונטרולר ליום ההולדת ורצתה שאלמד אותה. מהר מאוד הכול חזר: התיקלוט, הסקרנות והטירוף שחיכו שנים בצד. גם הקשרים עם מפיקים ואנשי הסצנה התחדשו באופן טבעי.

עוד לא חזרתי רשמית לעמדת ה־DJ במסיבה, אבל הרגע הזה יגיע. בינתיים, Trance Life הוא הדרך שלי לספר את הסיפור מהצד של מי שנמצא ברחבה: המסיבות האינטימיות יותר, האמנים הגדולים שמגיעים לישראל בלי הפקת ענק, והרגעים המעולים שלא תמיד מקבלים את הבמה שמגיעה להם.

א. זוהר, מייסד ועורך Trance Life