יש משהו כמעט לא הגיוני במסיבת טראנס קלאסי בצהרי שבת בתל אביב. הגוף רגיל לחושך, עשן ושעות קטנות. ואז פתאום מגיעים לים, השמש עוד בחוץ, והמוזיקה מחזירה אותך למקומות שהיו בדרך כלל אחרי חצות.
המסיבה הראשונה של Polishuk Trance Party בשלוותה עבדה בדיוק בגלל הדיסוננס הזה. מצד אחד אווירת נמל, ים, שקיעה ואנשים שבאו להרגיש טוב. מצד שני טראקים שמגיעים מתקופה שבה כל מלודיה היתה יכולה להפוך להמנון.
עודד פתח את הארכיון
DJ הבית, Oded Adamski, פתח עם רצף קלאסיקות טראנס בערך מהשנים 1997 עד 2005. זה לא היה סט שבא להרשים בטכניקה, אלא סט שבא לפתוח מגירות. כל כמה דקות הגיע צליל שהחזיר עוד שכבה של זיכרון: דיסקים צרובים, נסיעות, מועדונים, מסיבות חוף, ורגעים שהיו פעם חדשים לגמרי.
זו היתה מסיבה קטנה יחסית, אבל התחושה היתה גדולה: הרבה צמרמורות, חיוכים, והקלה של אנשים שמצאו שוב את הסאונד שלהם.
ואז Yahel עלה
Yahel הביא איתו את החותמת הישראלית של הטראנס הקלאסי. ברגע שהוא עלה, המסיבה קיבלה עוד שכבת זהות: לא רק "נוסטלגיה כללית", אלא זיכרון מקומי מאוד. כזה שגדל כאן, ברדיו, במועדונים, במכוניות ובחדרים.
אחד הדברים היפים במסיבה היה שהיא לא ניסתה להיות צעירה בכוח. היא הבינה בדיוק למי היא מדברת: קהל שגדל על הצלילים האלה, אולי כבר לא יוצא כל שבוע, אבל עדיין יודע לזהות בנייה טובה, דרופ נכון ורגע שבו כל הגוף מסתנכרן.
הסיום
אחרי Yahel, עודד חזר לסיים את הערב. זה הרגיש נכון: מי שפתח את הזיכרון גם סגר אותו. לא בפיצוץ מוגזם, אלא בתחושה שהיתה פה התחלה של משהו. לא עוד ערב קונספט חד פעמי, אלא ליין שיכול לבנות סביבו קהילה של אנשים שמחפשים בדיוק את השילוב הזה.
מקורות וקרדיט
הסיקור מבוסס על חוות דעת ופרטי שטח שנמסרו ל-Trance Life. מידע רקע על Yahel: MusicBrainz ו-Resident Advisor.