במסיבה שנייה כבר אי אפשר להתחבא מאחורי הקסם של הפעם הראשונה. אם הקהל חוזר, הוא חוזר עם ציפייה. ב-4 ביולי 2026, בשלוותה תל אביב, Polishuk Trance Party כבר היתה צריכה להוכיח שיש לה יותר מטריק נוסטלגי אחד.
עודד התחיל. היה סבבה וטוב, במובן הכי חשוב של פתיחת ערב: מספיק מוכר כדי להכניס את האנשים, מספיק מדויק כדי לא לגמור את כל האנרגיה מוקדם מדי. אבל הסיפור האמיתי של המסיבה הגיע אחריו.
Eran Barnea לחץ על הדוושה
כש-Eran Barnea עלה, המסיבה קיבלה שינוי פאזה. הסט שלו היה קלאסי במובן של בחירת החומרים, אבל לא מנומס. הוא קרע את הקהל בקטע חיובי, לא נתן רגע של מנוחה, והחזיק את הרחבה במקום שבו הגוף מפסיק לבדוק שעה ומתחיל לספור רק עליות.
זה היה סט שידע בדיוק מה הוא עושה: לקחת קהל נוסטלגי, לא לרחם עליו, ולהזכיר לו למה הוא אהב את המוזיקה הזאת מלכתחילה.
Yahel ואז May Rotem
אחרי Barnea, Yahel עלה כ-DJ הצמוד של ההפקה והמשיך את הקו הקלאסי. זה תפקיד לא פשוט: לבוא אחרי סט מאוד אנרגטי ועדיין להשאיר את הרחבה מחוברת. Yahel עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב, עם זהות טראנס ישראלית ברורה.
בהמשך עלתה DJ May Rotem עם כיוון פסי. זו היתה החלטה טובה כי היא פתחה עוד צד של הקהל. אחרי רצף קלאסיקות, הפסיי נתן נשימה אחרת: פחות זיכרון רדיו, יותר תנועה, יותר סיבוב, יותר לילה גם כשעדיין מדובר במסיבת צהריים ושקיעה.
למה המסיבה השנייה חשובה
המסיבה השנייה הוכיחה שהליין יכול לעמוד על יותר ממעמד פתיחה. יש כאן קונספט עם קהל, עם שפה ועם פוטנציאל להתפתח. לא הכל חייב להיות מושלם כדי שזה יעבוד. לפעמים מספיק שיש תחושה ברורה שהאנשים הנכונים נמצאים במקום הנכון, וה-DJs מבינים איזה זיכרון הם מפעילים.
במבט לאחור, המסיבה הזאת היתה הגשר אל האומן 17: עדיין מול הים, עדיין עם תחושה קהילתית, אבל כבר עם אנרגיה שמרמזת שהפורמט יכול להכיל חדר גדול יותר.
מקורות וקרדיט
פרטי האירוע והליין-אפ: Vibez. חוות דעת ופרטי רחבה: Trance Life.